פסק-דין בתיק ת"א 172778-09

1.      בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בעילת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין.

2.      התובע יליד 12.4.49, עבד אצל הנתבעת 1 בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו. הנתבעת 1 היא שותפות מוגבלת לייצור תכשיטים אשר העסיקה את התובע. נתבעת 2 היא חברת ביטוח אשר ביטחה את נתבעת 1 בפוליסת חבות מעבידים מספר 81001967/06 אשר היתה תקפה במועדים הרלבנטייים לתביעה זו.

נסיבות התאונה :

3.      נסיבות התאונה תוארו בהרחבה בכתב התביעה ותמציתן: ביום 9.1.07, עת עבד התובע אצל הנתבעת 1 התבקש לכסות מדחס יחד עם עובד נוסף, ביריעות פלסטיק. את אותו מדחס פרק התובע קודם יחד עם עובד נוסף ממשאית הובלה באמצעות כלי הרמה הידראולי (להלן:"ליפט"). בזמן שהתובע והעובד הנוסף פרשו את יריעת הניילון שחתכו קודם לכן על מנת לכסות את המדחס, נע התובע מעט לאחור, אז פגעה רגלו הימנית באחת משתי זרועותיו של הליפט העשויות ברזל וכתוצאה מכך איבד את שיווי משקלו מעד ונפל לרצפה. (להלן: "התאונה").

4.      עקב התאונה נגרמו לתובע שברים בכף יד ימין ברדיוס הדיסטלי, באולנה ובעצם הסירה וכן התובע טוען לפגיעה עצבית. התובע צרף חוות דעת מומחה אורטופדי, שנערכה על ידי פרופ' יואל אנגל שקבע כי התובע סובל מאחוזי נכות בשיעור של 19% לפני הפעלת תקנה 15. כמו כן ציין התובע כי התאונה הוכרה על ידי ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה שם נקבעו אחוזי נכותו לצמיתות בשיעור של 15% ואף מצאו לנכון להפעיל את תקנה 15 במלואה.

5.      התובע טוען כי הליפט לא היה אמור להימצא במקום, שכן בטרם נחתכה יריעת הניילון ונפרשה על ידי התובע והעובד הנוסף, הרחיק התובע את הליפט כנדרש לבל יפריע להם במלאכתם. אולם לפתע הגיע עובד אחר למקום שאינו מוכר לתובע והזיז את הליפט לכיוון התובע מבלי שראה זאת התובע ועל כן מעד. התובע כלל לא היה מודע להימצאות הליפט מאחוריו ובשל התרשלותו של העובד הנ"ל- הוא מעד.

6.      התובע מציין גם כי בתקופה שלפני התאונה וביום התאונה נדרש למשימות רבות בעבודה והיה שרוי בלחץ רב, כך שריכוזו ותפקודו ירדו וזאת בשל הוראותיה  הרבות של מעסיקתו ושלוחיה. וגם בסמוך לפני קרות התאונה נדרש למשימות רבות ודחופות, התובע טוען כי יש לראות בתאונה גם תולדה של לחץ מתמיד ובלתי סביר בו היה נתון במועד התאונה וקודם לכן בשל מערכת היחסים שהידרדרה, בינו כעובד לבין נתבעת 1 כמעבידה כפי שתואר בהרחבה בכתב התביעה. ביום 30.5.07 פוטר התובע מעבודתו אצל נתבעת 1. מאז פיטוריו התובע אינו עובד ואינו כשיר לעבודה.

7.      התובע טוען כי נטל הראיה שלא התרשלה עובר לכתפי הנתבעת 1 על פי סעיפים 41 ו-38 לפקודת הנזיקין. כמו כן, סעיפי הרשלנות אותם מייחס התובע לנתבעת: שלחה התובע לבצע עבודתו באתר מסוכן. הצמידה לתובע עובד לא מיומן ונמנעה ממתן תדרוך כנדרש. העסיקה עובדים רשלניים, לא דאגה לפיקוח מתאים, לא דאגה לספק עזרים מתאימים עשתה כמיטב יכולתה להלחיץ התובע ולהכביד עליו בכמות משימות בלתי סביר ועוד.

חקירת התובע :

8.      התובע העיד כי תפקידו אצל הנתבעת היה אב בית, למעשה היה אחראי על עבודות אחזקה, עבודות צבע, היה קשור גם לניקיון, שרף את הזבל במפעל בתנור שהיה שם וכן היה אחראי גם על עבודות הגינון. התובע ביצע עבודות כמו פתיחת סתימות ואינסטלציה ומשנת 2008 תפקד גם כאיש אחזקה. התובע העיד כי התקשר עם הנתבעת בחוזה עבודה בכתב, אולם בהסכם לא נכתב אילו עבודות יש לבצע בדיוק אלא היה רשום בו באופן כללי.

9.      באשר לנסיבות התאונה ציין כי העובד הנוסף היה בחור בשם אליה - מחסנאי, ומנהל העבודה אשר ששמו יאן כנראה נתן את ההוראה למנהל הרכש (בחור בשם יוני) להגיד לתובע אילו עבודות לבצע. מי שהוריד את המדחס מהמשאית היה התובע ואיליה.

10.  בזמן התאונה התובע העיד כי זז לאחור עם רגלו הימנית ולא הסתכל אחורה. בכל אותה עת לפני התאונה התובע ציין כי ראה את הליפט במקום, הליפט ניצב כשמונה עד עשרה מטרים ממקום עבודתו ואילו כאשר התרחשה התאונה הליפט ניצב במרחק של כמטר מרגלו. התובע מודה כי לא ראה עובד אשר הזיז את הליפט ולמעשה הסביר את התרחשות האירוע בלשונו: "...כשהורדנו את הליפט עם איליה, הורדנו אותו למטה לפני ששמנו בלטות, המדחס היה במשאית למעלה והיה עומד על משטח, אני ואיליה הרמנו את העגלה , הרמנו את העגלה הידנית ביחד, הכנסנו אותו מתחת למשטח, הרמנו את המדחס למעלה, לא הרבה אולי 20-30 ס"מ, המשאית יצאה מהמקום, המדחס נשאר באוויר על הליפט. אנחנו לאט לאט הורדנו את הליפט למטה לרצפה, לפניו שמו 4 בלטות מתחת לליפט מתחת למשטח שהיה מרחק בין המשטח לאספלט. ברגע זה סיימנו, אחרי זה אני הלכתי לאכול...התחלתי לעשות עבודות דחופות מה שהייתי עושה. בסביבות השעה 16:00 קיבלתי הוראה מיוני לכסות את המדחס, הייתי בלחץ, הייתי עושה עבודות דחופות, באותו יום היה הרבה על הראש שלי, לא אמרתי מילה, הוא נתן לי עוזר את איליה, הגענו אני ואיליה למקום, אני ואיליה הרמנו את המדחס למעלה כי מנהל רכש ביקש להזיז את המדחס עוד 50 ס"מ קדימה בשביל שיהיה מקום לכסות את המדחס. אנחנו הוזזנו ביחד את המדחס קדימה והורדנו אותו  לאותו מקום גם על הבלטות כמו שהיה מקודם אבל 50 ס"מ יותר או 80 ס"מ יותר...קיבלנו הוראה לכסות את המדחס , אני ואיליה הלכנו למחסן, המחסן היה בלובי של המפעל, עוד 100 מטר מהמפעל, לקחנו את גליל הניילון שהיה כבד , ברגע שהורדנו את המדחס, אני בעצמי לקחתי את הליפט ושמתי אותו בצד לכיוון הקיר של המפעל , היה מרחק בערך 8 מטרים עד הליפט , הייתי בטוח שהליפט שם. שהבאנו את הגליל עם הניילון התחלנו למדוד 8 מ' בשביל לחתוך אותו כדי לכסות את המדחס. ....אני לא שמתי לב מי היה, מה היה, אם היה, לא הסתכלתי אחורה כי הייתי בטוח שהליפט נמצא בצד, שהתחילו לפתוח את הניילון , אני הייתי צריך לזוז קצת אחורה בשביל שהניילון יהיה באמצע המדחס."עמ' 5 והלאה לעדות התובע).

11.   התובע העיד כי עבד במפעל תשע שנים , שעות עבודתו היו משעה שמונה בבוקר ועד חמש אחה"צ חוץ משעות נוספות. טוען כי פיטוריו נבעו עקב התאונה.

דיון בשאלת האחריות :

12.  התובע טוען כי לא שם לב לליפט כאשר נע לאחור, רק העובד איליה היה נוכח בקרות התאונה, ומנגד יש לייחס רשלנות לנתבעת בשל האפשרות שהליפט הוזז על ידי מי מהשומרים שהסתובבו במקום. בנוסף טוען התובע כי לא קיבל תדרוך בטיחותי כנדרש בפקודת הבטיחות בעבודה . התובע טוען כי הנתבעת לא דיווחה על התאונה למפקח  העבודה ובשל כך נגרם לתובע נזק ראייתי. התובע טוען כי  הנתבעת לא הקפידה על כך שעובדיה ינעלו נעלי עבודה ובשל הלחץ בו היה שרוי התובע  בעבודה ונסיבות המקרה בכללותו יש לקבוע כי הנתבעת התרשלה כלפיו ועליה לפצותו כפי מלוא שיעור נזקיו.

13.  מנגד טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי אירוע התאונה אינו מוכחש. אין חולק כי התובע פסע לאחור מבלי להסתכל אחורנית , נתקל בשיני המלגזה ונפל ארצה. אין חולק כי משטח העבודה היה נקי ממכשולים . הנתבעות טוענות כי על התובע לא היה כל לחץ בעת אירוע התאונה ובסמוך לו. גם אם התובע הי הנתון ללחץ כלשהי בעבודתו, אין קשר סיבתי בין לחת זה לבין התאונה. הנתבעות טוענות כי התובע ויתר על תחולת הכלל: "הדבר מדבר בעדו" ועל כן מוטל הנטל עליו מראשית ועד תום להוכחת תביעתו ובכך כשל. הנתבעות טוענות כי תביעתו של התובע נעוצה ברצון לנקום במעבידו על שפיטרו מעבודה.

14.  הנתבעת מפנה להחלטתה של השופטת עיריה מרדכי בת"א (בית שאן) 342/02 בן שיטרית נגד השיטה (פורסם בנבו) שם קבעה השופטת בדחותה את התביעה גם כי: " במקרה דנן לא הוכח שהנתבעת התרשלה כלפי התובע באשר לסביבת ותנאי  העבודה וההנחיות שהתובע קיבל ולא הוכח שקיים כל קשר בין אלה לאירוע התאונה, גופו. התובע בחר לפסוע לאחור ובצע פעולה זו בחוסר זהירות , על אף שניתן היה לסיים את פעולה ללא תקלה ובבטחה בין אם בהליכה קדימה מלכתחילה ובין אם בנקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים בעת הליכה לאחור . בגין האמור איתרע מזלו של התובע והוא נפל על ידו, בצורה שהיא נפגעה. אלה הם העובדות הפשוטות והמצערות. אין בכל האמור כדי להטיל על הנתבעת 1 אחריות לתאונה ואין בהם כדי לזכות את התובע בפיצוי ממבטחה , ככל שלא הוכח שהנתבעת הפרה כל חובת זהירות קונקרטית כלפיו, שגרמה לתאונה".

15.  אני סבור כי המקרה שלפניי שונה במהותו מהמקרה המתואר בת"א 342/02 הנ"ל. במקרה דנן נדרש התובע לכסות מדחס כאשר מצד אחד עומד עובד אחד האוחז בגליל ניילון גדול ומן הצד השני אמור היה התובע למשוך יריעת הניילון עד לצידו האחר של המדחס. כך גם העיד מנהלו של התובע מר יאן צ'רנייבסקי בעדותו. לפיה, בזמן התאונה העיד כי תפקד כמנהל הבטיחות ומנהל הייצור במפעל. עבד שמונה שנים בתפקיד זה.  לא היה עד לתאונה. העיד כי פגש את התובע ליד הלובי ושאל אותו מה קרה, ביצע תחקיר מאוחר לאירוע. העיד כי ביקש מהעובד יוני להזיז את המדחס לניילן אותו. מהתחקיר שביצע למד כי אליה החזיק את הגליל בזמן שהתובע לקח את הקצוות של הניילון והלך לאחור כדי לפרוש אותו וזה היה לפני החיתוך של הניילון . היה במפעל תדרוך לעובדים פעם בשנה.

16.    אם כן, שיטת העבודה חייבה את התובע ללכת לאחור בעודו מחזיק את יריעת הניילון בשתי ידיו. אמור כעת אם כן כי, פעולת ההליכה לאחור לא הייתה מבחירה אלא נוכח שיטת העבודה להבדיל במקרה שהובא שם בחר התובע שיטת עבודה פסולה על אף התדרוך שקיבל ממעבידו. לא הוכח בפניי כי הנתבעת סיפקה שיטת עבודה אחרת ו/או הדרכה קונקרטית לתובע לכיסוי מדחס מן הסוג הזה באופן שונה מפעולת התובע והעובד אילה שנעשו בפועל. משכך הליכתו של התובע לאחרו נדרשה לצורך מילוי תפקידו.